ויש מקום כזה, ודאי תסכימו? הכל יאמרו כי הכשלונות של ישראל במבחנים בין לאומיים נובעים מעינייני תקציב, מפוליטיקה ארגונית, מסדרי עדיפות שלטוניים או אפילו מהמבחנים עצמם. הכל יאמרו כי הבעיות של החינוך הן לעולם בעיות מערכתיות, וכי האשם נעוץ בתרבות ובחברה מעל הכל וללא עוררין!
ובכן, יתכן שיש בזה מן האמת. אך לא בזה אני רוצה לדון. אני מחנכת, כמותכם, במערכת מורכבת, בתרבות מיוחדת ובזמנים מטורפים. ובכל זאת, המקום בו אני נכשלת הוא מקום שלי, ורק אני נמצאת בתא הנאשם, גם אם התובעת, הסנגורית והשופטת היא בעצם...אני. למדתם על זה בבית הספר לחינוך, זה נקרא רפלקציה.
כשתלמיד מפסיק להגיע לבית הספר, זוהי חובתנו לתהות מדוע, או אפילו לתהות מה החלק שלנו בפשרת ההיעלמות שלו. אני מצטערת, אבל לכתוב מכתב נו- נו- נו להורים, כזה המשוגר לבעלי תפקידים עם לא מעט איומי סרק, זה לא בירור רציני שמקדם את המטרה, שהיא אגב, להביא את התלמיד לבית הספר, מרצון. נו נו, אין שום סיבה לכעוס, גברת. אני יודעת שיש לך 40 תלמידים בכיתה, עשרה מהם עם הפרעת קשב, ועוד שלושה זדוניים ואחד מהן הוא ככל הנראה בנו של השטן. אני מכירה את ההרגשה, כל העומס על הכתפיים של המחנכת, ולכן נקודת ההנחה היא "מי שבא- ברוך הבא. מי שלא בא- ברוך השם!"
במאמר ישן מאוד שלי, שנכתב איפשהו בראשית דרכי החינוכית (המאמר נקרא "היקיקומורו", חפשו בגוגל), טענתי שתלמידים מפסיקים להגיע לבית הספר לא כי משעמם, לא מתוך מרד ולא כי קשה לקום בבוקר, אלא כי בית הספר הוא חוויה קשה של אי הצלחה ולעיתים חוויה המחזקת את המיקום במשבצת הכישלון. אתם ודאי מבינים שמערכת המודדת אדם על סמך הישגיו האקדמיים, ובעיקר בתחומים נבחרים כמו מדעים, מתמטיקה ואנגלית, משבצת את מי שחלשים בתחומים אלה במקום נמוך וכואב. אני יודעת שבתי ספר אוהבים להיקרא "בתי חינוך" ולספר כי הם שמים דגש על חינוך ערכי, ומשקיעים הרבה כסף וזמן (יקר מאוד, שאמור להיות מוקדש ללימודים, לעיתים אפילו לשיעור מתמטיקה!) בתוכניות הכנה לצה"ל וכדומה, נותנים תעודה בסוף הרבעון/ השליש/ השנה. ובתעודה הזאת יש גיליון של ציונים, המבוסס על השגים אקדמיים. אה, נכון, יש גם מה שנקרא "ציון בהתנהגות", שאמרו לשקף את ההערכה שלנו, המורים, כלפי ההתנהלות החברתית- התנהגותית של התלמיד. ההערכה הזאת היא לגמרי התנהגותית, אלא שאם תלמיד מתנדב ופעיל, אך מרבה להעדר משיעורים, הוא לא יקבל ציון מקסימלי, נכון? ואם הוא תורם מזמנו כדי לקדם מטרות ערכיות, אך מגיע ללא תלבושת אחידה, הוא יקבל ציון בינוני. ולמען האמת, אם הוא פעיל אך ציוניו שליליים, אנחנו עלולים להפסיק את הפעילות שלו, לטובתו האישית (ולעיתים אף נוסיף כי הפעילות היא רק אמצעי לברוח משיעורים באופן לגיטימי). כשבודקים עד כמה בית הספר שלנו, סליחה, בית החינוך שלנו מצליח, בודקים אחוז זכאים לבגרות, ממוצע ציוני בגרות ולעיתים גם אחוזי גיוס לצה"ל. מי בודק את אחוזי המתנדבים? למעשה, אף על פי שיש תוכנית למחוייבות אישית, שמתחילה ומסתיימת בכיתה י', איש לא בודק כמה מן התלמידים ממשיכים את ההתנדבות שלהם גם בשנים הבאות! איש לא בודק את ההשתלבות בשוק העבודה או אפילו תרומה לחברה מצד בוגרי בית הספר. אם כך, תעודת הבגרות היא המטרה היחידה של בתי הספר? קראו לי נאיבית, אך זה מכעיס אותי.
עד כה, לא חידשתי הרבה, אולי רק ריכזתי כמה מ"כאבי הבטן" של החינוך ועיצבנתי כמה אנשים, מטרה חשובה לכשעצמה, אך לא התיזה של החיבור.
ומה כן? המכון המתקדם ללימודי סלולר. מה זה, אתם שואלים? בקצרה, זו סטירת הלחי המצלצלת הפרטית שלי. בהרחבה- זו ההצלחה של מי שכמעט בטעות ובתום לב הפכתי לכישלון. תארו לעצמכם תלמיד, קצת שובב, אוהב כדורגל, בנות, ו...כדורגל. אה, וגם בנות. לא כל כך מצליח בלימודים, לא כל כך אוהב לבוא לביה"ס, לא אוהב ללמוד. לאן הוא יגיע, לדעתכם? לבחינות הבגרות הוא ניגש באופן חלקי, הצלחותיו לא היו מרשימות, ולמען האמת- זה לא הזיז לו. אחרי שירות צבאי ביחידה קרבית, הוא מוצא עצמו מחפש עבודה ומתקשה מאוד. כי אין לו בגרות. הוא לא שש להשלים בגרויות כי בבית הספר לימדו אותו שהוא כישלון. במשך כמה שנים הוא עובד בעבודות זמניות שמתאימות למי שתוייג והפנים את התווית, מבלי לשאוף ליותר מידיי. מהלך חיים צפוי? איך אתם מעזים!
רצה הגורל והוא קיבל עבודה במעבדת טלפונים סלולריים, למד את התחום וגילה, איזה פלא, שהוא כן טוב במשהו! הוא התקדם, קודם ויצא ממשבצת הכישלון, שעבורנו בבית הספר נראתה מתאימה מאוד למידותיו.
עד כאן, סוף טוב אבל בלי טוויסט מרגש ששווה מאמר, נכון? ובכן, הגיבור לא שקט על שמריו והתענג על המשבצת החדשה, כפי שהיה ראוי שיעשה, אלא בחר לעשות מהלך- הקים בית ספר למקצועות סלולר. יפה, הציניקנים יאמרו: "מצא עוד דרך לעשות כסף". ואני אומרת- הוא הצליח במקום בו אנחנו, מחנכי ישראל, נכשלנו! הוא מעניק מקצוע, יוקרה והצלחה, למי שבית הספר לא ידע לקדם. במערכת שלא נותנת ביטוי ליכולות מקצועיות וטכנולוגיות חשובות, אין לנו אלא לקוות ליזמים פרטיים שיזרקו גלגל לאותם תלמידים שהמערכת זורקת למים העכורים של הכישלון, של אי זכאות לבגרות, של דירוג נמוך בסולם ההצלחה השיקרי.
אני מוצאת לנכון לספר על האיש ועל המקום שנקרא Cell School, גם כדי שנזכור שיש אופציות גם לתלמיד שככל הנראה לא יוציא תעודת בגרות, וגם כדי שנזכור שמי שנתפס בעיניינו ככישלון יכול לעשות זאת ובגדול, עם הצלחה בתחום הערכי כמו גם באישי- כלכלי. מי יתן ונלמד מן הדוגמא הקטנה הזאת שיעור על חינוך ועל ערכים, גם אם לא נשגבים, לפחות בסיסיים כגון- לכל אדם יש ערך!
לפרטים:
אשת חינוך ומרצה. מתמחה בספרות עתיקה וחדשה- מקרא לצד מדע בדיוני ופנטזיה. עוסקת בספרות השוואתית בדגש על ספרות עתיקה (מקרא ויצירות מן המזרח הקדום) לצד ספרות פנטזיה מודרנית. מרצה בתחומים אלה ובנוספים.
